מרבית העסקים נשענים על מימון בנקאי לצורך התמודדות עם פעילותם התזרימית. ישנם סוגי מימון שונים כמו מסגרות עובר ושב בחשבון, מסגרות לניכיונות שקים וכדומה. ואולם, שונה לעניין זה המימון וההתייחסות אליו בדוחות הרווח והפסד של הלוואות שפירעונן נפרס על פני תקופה.
בעוד מסגרות העו"ש מייצרות ריבית חודשית אורבעונית בה חשבון העסק מחויב, ואשר חיוב זה נזקף במלואו לדוחות הרווח והפסד לתקופה המיוחסת, הרי שההתייחסות בדוחות הרווח והפסד לתשלומי פירעון הלוואות הוא שונה במהותו.
לצורך הבנת ההבדלים נדרש תחילה להבין את מהות ההלוואה והחזרי ההלוואה מבחינה פיננסית. הלוואה שנלקחת בבנק (און מכל מקור מימון אחר) אינה מהווה פעולה תוצאתית אשר באה לידי ביטוי בדוחות הרווח והפסד. זוהי פעולה מאזנית שבאה לידי ביטוי במאזן בלבד, בצד ההתחייבויות והנכסים. המשמעות היא כי עסק שנטל הלוואה של 100,000 ₪ ואשר תיכנס לחשבונו ביום מסוים לא תבוא לידי ביטוי בדוח רווח והפסד בשום צורה שהיא ואולם במאזן היתרות נוכל לראות בצד ההתחייבויות גידול ביתרת ההלוואות ומנגד, בצד הנכסים (או ההתחייבויות) נראה הגדלה של יתרות הבנק באותו סכום בדיוק (או הפחתה של יתרת החובה במקרה שהחשבון נמצא בגירעון).
ההתייחסות אל פירעון ההלוואה שונה. כל תשלום ותשלום כולל בתוכו שני מרכיבים: חלק אחד משמש כהחזר חלקי לקרן והחלק האחר מהווה את הריבית. ההתפלגות בין שני אלו משתנה מחודש לחודש (במרבית ההלוואות) והיא גם משתנה בהתאם לסוג הלוואה (צמודת מדד, צמודת ריבית הפריים או ריבית קבועה שאינה משתנה) וסוג ההחזר (קרן קבוע או לוח שפיצר). מרכיב הריבית מהווה הוצאה ולכן הוא נרשם בדוחות הרווח והפסד ואולם החלק השני, שהוא במרבית המקרים החלק העיקרי אינו מהווה הוצאה והוא למעשה מביא להפחתת יתרת ההלוואות במאזן החברה.
משמעות הדברים היא שחלק ניכר מהחזרי ההלוואות של העסק אינם באים לידי ביטוי בדוחות הרווח והפסד שמפיק רואה החשבון. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במצב תזרים המזומנים בבנק. ככל שמרכיב החזרי הקרן גדול יותר, כך המרחק בין הרווח (או ההפסד) הנקי של העסק כפי שמשתקף מדוחות הרווח והפסד יהיה שונה מהשיקוף שלו בבנק, שהרי בבנק יבואו לידי ביטוי החזרי ההלוואות במלואן. לעניין זה השפעה מאוד גדולה על התזרים. במקרים רבים אני נתקל בבעלי עסקים שלא מבינים מדוע רואה החשבון טוען שהעסק ברווחיות ואילו בחשבון הבנק גודל הגירעון בעקביות, ובכן זו היא אחת הסיבות (לאו דווקא היחידה).
בהקשר לזה ראוי להבין את ההשפעה על נקודת האיזון של העסק. נקודת האיזון מחושבת על בסיס תוצאתי, קרי על נתוני דוחות הרווח והפסד. המשמעות היא כי נקודת האיזון אמורה לבטא את סך ההכנסה הנדרשת לעסק בכדי לעמוד ברמת ההוצאות שלו, הישירות והקבועות ואולם היא לא מביאה לידי ביטוי את החזרי הקרן על הלוואות. יוצא מכך שנקודת האיזון לא מספקת את התשובה לשאלה כמה העסק צריך לייצר בכדי לעמוד בהתחייבויות האמיתיות שלו. על מנת לענות על שאלה זו יש לקחת בחשבון את מרכיב החזרי ההלוואות ואולם גם בזה לא די. החזרי ההלוואות אינן מוכרות כהוצאה כאמור, ולפיכך ההכנסות שאמורות לכסות מרכיב זה תהיינה חייבות במס. ולכן חישוב התוספת לנקודת האיזון חייב לגלם בנוסף להחזרי ההלוואות גם את מרכיב המס שאמור להיות משולם עליהן.
הוספת סך החזרי ההלוואות בתוספת גילום המס למרכיב ההוצאות הקבועות וחישוב מחדש של נקודת האיזון יאפשר לחשב את נקודת האיזון התזרימית, זו שאמורה לכסות את כל מרכיבי ההוצאות וההחזרים של העסק, והיא זו החשובה יותר מבחינות רבות ובה יש להתחשב בקביעת יעדי ההכנסות.