על היחס שבין תשומות לתפוקות

על מנת לייצר תוצרים (תפוקות) נדרשים רכיבים ומשאבים (תשומות). כל מוצר וכל שירות מצריכים תשומות. תשומות יכולות להיות חומרי גלם, עבודת כפיים, מכונות יצור או ידע. יצור של מוצר פיזי ידרוש במרבית המקרים סוגים מגוונים של תשומות. יצירת הסכם משפטי לעומת זאת ידרוש בדרך כלל ידע ומקלדת בלבד.

ברור לכל בר דעת כי על מנת להרוויח, על העסק להביא לידי כך שערך התפוקות יעלה על עלות התשומות ואולם מסתבר שליחס בין התשומות והתפוקות יש משמעות גדולה במיוחד בכל הקשור להתנהלות העסק בכלל, לקביעת תקציב הוצאות התקורה ולהבנת נקודת האיזון בפרט.

נקודת האיזון החשבונאית קובעת למעשה את ההכנסה הממוצעת שעל העסק לייצר בכל חודש על מנת לכסות את כל הוצאותיו, הן הישירות (אותן תשומות המשמשות ליצור) והן העקיפות (הוצאות התקורה למיניהן). נקודת האיזון החשבונאית מהווה את הרף התחתון של ההכנסות שעל העסק לייצר על מנת שלא להיגרר להפסדים בדוחות הרווח והפסד. ראוי לציין בהקשר זה כי נקודת האיזון החשבונאית לא מתחשבת בהחזרי הקרן על הלוואות ולצורך תחשיב נקודת האיזון התזרימית יש לקחת בחשבון מרכיב נוסף.

את היחס בין התשומות לתפוקות ניתן ברוב המקרים לחשב מתוך הנתונים הסטטיסטיים של העסק, אשר באים לידי ביטוי בדוחות הרווח והפסד. יחס זה נשמר בדרך כלל, וזאת כל עוד לא חלים שינויים מהותיים בעסק אשר משפיעים על עלויות חומרי הגלם, על רמת המחירים ללקוח ועל התפלגות המכירות בין המוצרים השונים (שהינם בעלי יחסי תשומות/ תפוקות שונים).

יחס זה נמדד ונקבע באחוזים והוא כאמור חייב להיות נמוך מ- 100%, שכן אם יהיה גבוה מ- 100%, משמעות הדבר היא כי הסכום שיושקע בתשומות לצורך יצור המוצר יהיה גבוה מהסכום שיתקבל ממכירתו. ואולם זה לא מספיק שיהיה נמוך מ- 100%. השאיפה של העסק היא ששיעור זה יהיה נמוך ככל האפשר שכן ההשפעה של יחס זה על נקודת האיזון היא גדולה מאוד.

המשלים ליחס זה מהווה את הרווח הגולמי והוא משמש בראש ובראשונה לכיסוי הוצאות התקורה, ולאחר כיסויים המלא הוא מהווה את מרכיב הרווח הנקי של העסק.

על מנת להמחיש את הדברים נשתמש בדוגמא של עסק שמייצר מוצר אשר מחירו ללקוח 10 ₪. נניח שלאותו עסק הוצאות תקורה שכוללות שכר דירה והוצאות משרד, שכר מנהלה ומנהלים והוצאות נלוות לשכר ואלו מסתכמים לכדי 50 אלף ₪ בחודש. נבחן את התוצאות המתקבלות בשלושה מקרים:

  • מקרה ראשון: שיעור ההוצאות המשתנות (היחס שבין התשומות לתפוקות) עומד על 25%. משמעות הדבר היא כי לצורך ייצור של מוצר אחד נדרש העסק להוציא 2.5 ₪, מה שמותיר לו רווח גולמי של 7.5 ₪. היות וסך ההוצאות הקבועות עומד על 50,000 ₪ בחודש, הרי שעליו למכור 6,667 מוצרים בחודש על מנת להתאזן. כל מוצר נוסף שיימכר יתרום לרווח הנקי של העסק 7.5 ₪.
  • מקרה שני: שיעור ההוצאות המשתנות עומד על 50%. משמעות הדבר היא כי ליצור מוצר אחד נדרשים 5 ₪, ובדומה גם הרווח הגולמי לכל מוצר עומד על 5 ₪. במקרה כזה על העסק למכור 10,000 מוצרים בכדי להתאזן והתרומה לרווח בגין כל מוצר נוסף שימכור תעמוד על 5 ₪.
  • מקרה שלישי: שיעור ההוצאות המשתנות עומד על 75%. במקרה כזה יהיה על העסק למכור 20,000 מוצרים על מנת להתאזן. התרומה לרווח בגין כל מוצר מעבר לזה תעמוד על 2.5 ₪.

ואם נמשיך ונשאל כמה מוצרים היינו אמורים למכור בכל אחד מהמקרים בכדי לייצר רווח נקי לפני מס של 50,000 ₪ בחודש, היינו מקבלים 13,334 מוצרים במקרה הראשון, 20,000 מוצרים במקרה השני ו- 40,000 מוצרים במקרה השלישי.

מכאן ניתן ללמוד על היחס שבין התשומות לתפוקות ועל ההשפעה של אלו על המאמץ הנדרש לצורך כיסוי ההוצאות ויצירת רווח.